עיקול כספים שייפסקו לחייב בתביעה נזיקית לטובת קופת הפש"ר

הכותבים: עו"ד מתתיהו ברוכים ומר יעקב וילנסקי, קדם מתמחה

מפירמת: "מתתיהו ברוכים, משרד עורכי דין"

נושים רבים אינם יכולים לעקל כספי חייב, אשר נפסקו עבורו במסגרת פיצויים בתביעה נזיקית. בכך נוצר מצב "אבסורדי" עבור הנושים, בהם חייב אשר מצוי בחובות, "יהנה" מן הכספים המגיעים לו בהליך הנזיקי, ללא חשש מעיקול הכספים.

סעיף 21 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה") קובע, כך:

"על אף האמור בפקודת פשיטת רגל, 1936, יכול פושט רגל להיות תובע ונתבע על עוולה, אך לא תוגש תובענה על עוולה לזכותם של נכסי פושט רגל או לחובתם; ואולם –

(1)  הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו;

(2)  פסק דין על עוולה שניתן לחובתו של פושט רגל לפני מתן צו כינוס נכסים יהא ניתן להוכחה בפשיטת רגל;

(3)  סעיף זה כפוף להוראות סעיף 19.

מלשון סעיף 21 לפקודה עולה, כי זכות התביעה בגין נזקי ממון שנגרמו לחייב, מוקנית לנאמן ולנושיו של החייב, בעוד שזכות התביעה בגין נזקי גוף, אינה מוקנית לו ולנושי החייב, והיא נשארת בידי החייב עצמו.

ההלכה בעניין כיום, אשר מדגישה מסקנה זו, ניתנה בע"א 68/38 עו"ד יוסף עברון נ' ידידיה ראובן וכנ"ר, פ"מ כב(2) 141 (להלן: "הלכת ידידיה"). בפסק הדין הנ"ל, קבע כב' השופט ברנזון כי:" מנוסח הסעיף עולה ברורות כי המחוקק העביר לנאמן רק זכות תביעה על עוולה הגורמת נזק ממון לרכוש. משמע, שדמי נזק מכל סוג שהוא המגיעים בשל עוולה הגורמת נזק גוף אינם עוברים לנאמן ונשארים בידי פושט הרגל."

יש לשים לב כי המונח "נכס" בפקודת הנזיקין מצומצם יותר מאשר בפקודת פשיטת הרגל:

פקודת פשיטת הרגל: "נכסים – מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה, ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם"

פקודת הנזיקין: "נכס" – מקרקעין או מיטלטלין".

נטען כי ההגדרה הנ"ל בפקודת הנזיקין, פותחת פתח לפרשנויות שונות בידי בית המשפט. פתח זה איפשר לבית המשפט לפסוק, בין השאר, כי פיצויים עבור נזקי גוף אינם ימומשו ע"י  הנושים.

עם זאת, קבע כב' השופט ברנזון כי הטענה בעניין ההפרדה בין ראשי הנזק השונים, כך שהסכום המגיע לפושט הרגל בגין כאב וסבל ייועד אך ורק לו, ואילו הפסד ממון, כמו הוצאות ריפוי והפסד השתכרות ייועד לנושים, אינה טענה נטולת הגיון.

יש לציין כי מדובר בהלכה ישנה משנות השישים, אשר נמתחה עליה במהלך השנים ביקורת ע"י בתי משפט ממחוזות שונים, זאת ניתן לראות למשל בפש"ר 58264-10-15 קוגן בני נ' הכנ"ר (11.6.17), אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: עניין קוגן), ובפש"ר 21873-01-15 נאור בר גיל נ' כנ"ר (להלן: עניין בר גיל) (13.4.16), אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

בעניין קוגן נקבע ע"י כב' השופטת אטיאס כי, "הגיעה העת לשקול מחדש את הלכת ידידה. אף אני סבורה כי נכון לעשות הבחנה בין הפיצוי בגין כאב וסבל שהינו פיצוי אישי שיש להקנותו לחייב, לבין רכיבים אחרים כמו הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, אשר יש להתייחס אליהם כנכס המוקנה לנאמן".

בעניין בר גיל, נקבע ע"י כב' השופט אקסלרד כי, במקרים מהסוג הנ"ל יש לבחון מחדש את צו התשלומים שנקבע במסגרת הליכי הפש"ר. במידה והפיצויים כוללים גם מרכיב בגין נזקים ממוניים ובהם, הפסדי השתכרות, ייתכן שיש להטיל על החייב תשלום חודשי גבוה יותר במסגרת צו התשלומים החודשי שלו.

בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב שעסק בפשיטת רגל: פש"ר 20545-12-15 כהן נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח' (16.08.17), דובר על חייב צעיר שהיה מעורב בתאונת דרכים קשה בשנת 2009, שלאחריה איבד את יכולתו לעבוד, ונקלע לחובות כבדים. ביולי 2017 זכה החייב בפיצוי של 50 אלף שקל מחברת הביטוח בין היתר, בגין הוצאות רפואיות, אבדן כושר השתכרות וכאב וסבל. בהמשך, המנהל המיוחד ביקש לשים יד על כספי הפיצויים ולהעבירם לנושים.

החייב הפנה להלכת "ידידיה" הנ"ל וטען כי דמי נזק מכל סוג שהוא המגיעים לחייב בשל עוולה שגרמה נזקי גוף, אינם מוקנים לקופת הכינוס ו/או לנאמן, אלא נשארים בידי פושט הרגל. כב' השופט נפתלי שילה קבע כי הדבר היחיד שהמנהל המיוחד זכאי לעיין בו הוא סך הכספים שנפסקו לחייב, ובעניין סך הכספים האלו, החייב אף חתם על "טופס ויתור סודיות", המקנה למנהל גישה למידע.

ניתן אף לראות כי בית המשפט ניסה להיות יצירתי במקרה הנ"ל ולהתמודד עם הלכת ידידה, זאת ע"י הגדלת צו התשלומים. שינוי צו תשלומים הוא משמעותי בין היתר, לאור תוכנית הפירעון שמגבש המנהל המיוחד ואשר מציעה מסגרת לפירעון חלקי של חובות החייב.

השופט שילה אימץ את הגישה לפיה, ניתן להפריד בין ראשי הנזק שלגביהם החייב קיבל פיצויים, ולממש לקופת פשיטת הרגל רק את רכיבי הפיצויים על אובדן הכנסות והוצאות ריפוי. לעומת זאת, פיצויים שנפסקים על "כאב וסבל" לא יועברו לקופה "משום שהנושים אינם צריכים להיבנות מסבלו כקרבן תאונה".

לסיכום, נראה כי לא רחוק היום משינויה של הלכת ידידיה אשר ניתנה בשנות השישים. שלושה בתי משפט ממחוזות שונים, כמו שכתבנו, הביעו טרוניותיהן בדבר ההלכה. מחד גיסא, הגישה לפיה ניתן להיפרע מפיצויי החייב שניתנו לו בגין נזקי ממון, והשארת הפיצויים בגין "כאב וסבל" בידי החייב, מאפשר איזון ראוי בין זכויותיהם של הנושים לזכויותיו של החייב. מאידך גיסא, למגינת ליבם של הנושים, הלכת ידידיה עד היום, על חסרונותיה, צרה אשר לא עברה מן העולם.