הכותבים: עו"ד מתתיהו ברוכים ומר יעקב וילנסקי, קדם מתמחה
מפירמת: "מתתיהו ברוכים, משרד עורכי דין"
נושי מזונות רבים סבורים, כי פסק מזונות מאפשר להם לנוח על זרי הדפנה ולהמתין, עד אשר יחפצו, לנקוט בהליכים לצורך גביית חוב המזונות. ברם, מדובר בסברה שגויה מיסודה וזאת, נוכח הוראות חוק ספציפיות, הקובעות טווח של שנתיים ממתן פסק הדין, בהם על הנושה לפעול.
סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע, בהאי לישנא:
(א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור.
(ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט.
מסעיף (ב) הנ"ל הנ"ל ניתן להבין, כי בעל דין שלא פעל לגביית חוב מזונות תוך שנתיים מיום פסיקתם כאמור, אינו מאבד את זכותו לגבות את המזונות, אלא נדרש לאישורו של ביהמ"ש לצורך נקיטת הליכי הגבייה ביחס לחוב המזונות שקדם לתקופה האמורה. בעניין זה נציין, כי בתמ"ש 79052/98 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 2.01.01], נקבע כי חוסר פעילות לגביית מזונות במשך שנים, אינו מעלה חזקה של מחילה או ויתור. חוסר פעילות יש בו, לכל היותר, כדי להעביר את הנטל על שכמו של הזוכה להוכיח שהחוב לא סולק.
כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית פ"ד נז(5), 433 קובעת, כי "איחור בהגשת התביעה כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור התובע או על מחילה. לעיתים, משתהה התובע במטרה למצוא פתרון מחוץ לבית המשפט. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מטעם התובע על ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה".
החוק עצמו, אינו מונה מה הם הקריטריונים לקבלת אישור בית המשפט לנקיטת הליכים ביחס לחוב עבר ותשובה לשאלה זו, ניתן ללמוד מפסיקה עקבית שנקבעה בעניין זה, ע"י בתי המשפט.
בבחינת הפסיקה ניתן ללמוד, שעל מבקש האישור לעמוד בשני תנאים מצטברים:
- נקיטת ההליך תוך זמן סביר.
- תום לב.
בעניין השיהוי, קובעת השופטת פרוקצ'יה בפס"ד הנ"ל, כי קבלת טענת השיהוי משפיעה על זכויות דיוניות ומהותיות. משכך, התנאים לקבלתה, מחמירים.
כך למשל, ניתן לדידה לקבל את טענת השיהוי, מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט, "משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי".
עוד קובעת השופטת פרוקצ'יה, כי נדרש להוכיח שבנסיבות המקרה, זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.
תום הלב של התובע מהווה גם הוא אחד מהקריטריונים אליהם יידרש בית המשפט. דוגמא לעניין זה נפנה לאשר נפסק בבר"ע 2153/04 עיריית תל אביב יפו נ' יולזרי ישראל [פורסם בנבו], שם נקבע, כי חובתו של זוכה בניהול הליכי הוצאה לפועל, למימוש זכויותיו בתום הלב, אינה מצטמצמת, אך ורק, לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך ההוצל"פ או לפירעונו של החוב. כן, התנהגות שלא בתום-לב של בעל-דין עלולה לחסום אותו מלהעלות טענה.
לסיכום:
הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך – קרי: התובע.
על התובע להוכיח, כי השתהותו בנקיטת ההליך נעשתה בתום לב וכי לא ויתר על זכות התביעה וכתוצאה ממצגה, שינה החייב את מצבו לרעה וקופחו אפשרויותיו להוכיח את טענותיו.
בעניין זה, נפנה להחלטה שניתנה בתיק הוצל"פ מספר 20-00253-11-6 ע"י כבוד הרשמת ליאת הר ציון, ביום 17.06.14, שם נקבע, כך: "עולה מהפסיקה כי הנטייה של בתי המשפט היא להחמיר עם הקביעה כי נעשה ויתור בגין מזונות או רכיב עליו לא הוסכם בהסכם המזונות, יש מקום להראות התנהגות עקבית ודפוס מתמשך על מנת להסיק ויתור בנוגע למזונות הקטין".
לכן, ניתן לראות כי הגם שעברה התקופה הנקובה בחוק, ניתן לגבות את חוב מזונות העבר, תוך עמידה בתנאים הנ"ל. יש לציין, כי בפרקטיקה נהוג לפתוח תיק הוצל"פ בגין מלוא חוב במזונות ו"להמתין" לטענת הגנה מאין זו ע"י החייב, ומאחר ומדובר בטענת מגן, הרי שהיה וטענה זו לא נטענה, ניתן לגבות חוב בעבר, במסגרת תיק ההוצל"פ ללא נקיטת הליך מקדים.
